בשנת 1839 נכפתה על קהילת יהודי מַשְׁהַד גזירה קשה — שלוש מאות משפחות הועברו לאיסלאם בכוח במה שנודע כאַללַהדאד. במשך יותר ממאה שנה הם חיו כאַנוּסִים: כלפי חוץ מוסלמים, בסתר שמרו על שבת מאחורי דלתות סגורות. רוב המלאכה של שימור הזהות היהודית נפלה על הנשים — בתי כנסת במרתפים, מצות שנאפו בלילה ונישאו תחת הבורקה, שיער כלות נקלע ונצבע בחינה, ילדים נולדו בידי מיילדות הקהילה.
סבתא־רבא שלי, הָאג'י בִּיבִּי רִבְקָה הָרוּנִי (1910–1992), חיה את כל זה. נולדה במשהד, התחתנה בגיל 13, אם לשמונה ילדים, היא תיעדה את חייה בכתב יד בגַ'דִידִי (כתב רש"י ספרדי). סבתא של בעלה — הידועה בקהילה כרחל משהדה — שילמה לראש העיר במתנות יקרות מערב פסח כדי למנוע פוגרומים, וניהלה במשך שלושים שנה בית כנסת חשאי במרתף ביתה. חמותה של ביבי, רחל משהדה השנייה, יילדה למעלה משלוש מאות תינוקות והקימה בקהילה את מסורת רחיצת המתים והלבשתם בתכריכים — כדי שהקהילה לא תישאר בלי המצווה הזו.
כשבעלה של ביבי נפטר פתאום בבומביי, היא חצתה יבשות עם ילדיה — עשר שנים בבומביי, ואז לונדון, ואז ישראל אחרי מלחמת העצמאות. היא זכתה לראות שמונה נכדים נולדים בלי מסכה. המלאכה שגדלה לידה — זרדוזי, רקמת זהב וכסף ביד, ושמה פרסי (זַר זהב, דוזי תפירה) — עברה את אותה הדרך מפרס להודו מאות שנים לפני שמשפחתנו עברה. היא נשאה את חמימות אותה הארץ.
בשנת 1993 עלתה אמי ליאורה לירושלים בערב יום כיפור. היא ידעה, בערב ההוא, שהגיעה הביתה. נולדתי כאן — הבן הראשון במשפחה שנולד בישראל.
כשסיימתי את שירות הצבאי, ביקשה ממני ליאורה להצטרף אליה ולתת לרקמה הזאת חיים חדשים: כיסויי חלה לשולחנות שבת ברחבי העולם. מה שהתחיל בשיחה בין אם לבן הפך, בשקט, למשהו שלא ציפינו לו.
בשנת 2024 הוגש כיסוי חלה של מלכתא להנשיא יצחק הרצוג והגברת הראשונה בבית הנשיא.
”יש חוט — לא רק ברקמה — שמחבר את כל זה. הזרדוזי וביבי עשו את אותה הדרך: שורשם בפרס, עברו דרך הודו, הגיעו לישראל.“
”השנים האחרונות לימדו אותנו מה זה לעמוד עבור הארץ שלנו, ועבור מי שאנחנו. בשבילי, מלכתא היא אותה מלאכה בשפה שקטה יותר — לשאת את המורשת, המסורת והתרבות שלנו קדימה, בגאווה וללא התנצלויות.“