בשנת 1839 אולצה קהילת יהודי מַשְׁהַד — ארבע מאות משפחות — להמיר בפומבי את דתה לאיסלאם, במה שנודע לימים בשם אַללָּה דָאד. במשך יותר ממאה שנה חיו בני הקהילה כאַנוּסִים: כלפי חוץ מוסלמים, ובסתר — שומרי שבת מאחורי דלתות סגורות. מלאכת שימור הזהות היהודית נפלה ברובה על הנשים: בתי כנסת במרתפים, מצות שנאפו בלילה ונישאו מתחת לגלימות, שיער כלות שנקלע ונצבע בחינה, תינוקות שיילדו מיילדות הקהילה.
סָבְתָא רַבָּתָא שלי, חאג'י בִּיבִּי רִבְקָה הָרוּנִי (1910–1992), עברה את כל זה. נולדה במַשְׁהַד, נישאה בגיל שלוש־עשרה, אם לשמונה ילדים — ולימים כתבה בכתב ידה את סיפור חייה בגַ'דִידִי (כתב רהוט ספרדי). סבתו של בעלה — הידועה בקהילה בשם רָחֵל מַשְׁהַדֶה — הייתה מרחיקה את פרעות הפסח במתנות למושל העיר, והחזיקה שלושים שנה בית כנסת חשאי במרתף ביתה. חמותה של רבקה, רָחֵל מַשְׁהַדֶה השנייה, יילדה שלוש מאות תינוקות ולימדה בחשאי את נשות מַשְׁהַד לטהר את המתים ולהלבישם תכריכים — כדי שהקהילה לא תיוותר בלא המצווה הזו.
בשנת 1937 נמלטה רבקה ממַשְׁהַד עם ילדיה הקטנים בעגלה רתומה לסוס, כדי להתאחד עם בעלה משה, שיצא לבומביי שלוש שנים לפניה לבקש למשפחתו התחלה חדשה. בין האוצרות המעטים שיכלה לשאת עמה הייתה שמלת כלולותיה, רקומה בזַרְדּוֹזִי. המשפחה בנתה את חייה לצד קהילת יהודי עיראק — עד שנקטעה שלוותם: משה נפטר במפתיע, ורבקה נותרה לגדל את ילדיהם לבדה.
אחרי מותו של משה יצאה רבקה שוב לדרך: מבומביי הגיעה בשנת 1949 למדינת ישראל שזה עתה קמה. החיים במדינה הצעירה היו קשים וההזדמנויות מעטות. כדי לפרנס את משפחתה נסעה לימים ללונדון, אל בנה שהקים שם עסק לאבני חן, ושם נשארה עד סוף ימיה. זכתה לראות את נכדיה וניניה נולדים לעולם שבו יכלו להיות יהודים בגלוי. המלאכה שרבקה גדלה בתוכה — זַרְדּוֹזִי, רקמת יד בזהב ובכסף ששמה עצמו פרסי (זַר — זהב, דּוֹזִי — תפירה) — עשתה את אותה הדרך מפרס להודו מאות שנים לפני משפחתנו, ונשאה עמה את חמימותה של אותה ארץ.
בשנת 1993 עלתה אמי ליאורה לירושלים בערב יום הכיפורים. באותו ערב ידעה שהגיעה הביתה. נולדתי כאן — הראשון במשפחתנו שנולד בישראל.
כשסיימתי את שירותי הצבאי, ביקשה ממני ליאורה להצטרף אליה ולתת לרקמה הזאת חיים חדשים: כיסויי חלה לשולחנות שבת ברחבי העולם. מה שהתחיל בשיחה בין אם לבנה הפך בשקט למשהו שלא ציפינו לו.
בשנת 2026 הוענק כיסוי חלה של מלכתא לנשיא יצחק הרצוג ולרעייתו, בבית הנשיא בירושלים, וכיסוי שני נמסר להם באופן אישי. ליאורה ראתה בכך סגירת מעגל: שנים קודם לכן יצרה את הפסיפס המקיף את ארון הקודש בבית הכנסת שבו, כשאני תינוק לצידה.
”יש חוט — לא רק ברקמה — שמחבר את כל זה. הזרדוזי וביבי עשו את אותה הדרך: שורשם בפרס, עברו דרך הודו, הגיעו לישראל.“
”השנים האחרונות לימדו אותנו מה זה לעמוד עבור הארץ שלנו, ועבור מי שאנחנו. בשבילי, מלכתא היא אותה מלאכה בשפה שקטה יותר — לשאת את המורשת, המסורת והתרבות שלנו קדימה, בגאווה וללא התנצלויות.“